כמישהי שחיה ונושמת את עולם הגיוס יום-יום, אני רגילה לראות הרבה קורות חיים מכל הסוגים, מועמדים עם רזומה מרשים יותר או פחות, שיחות, ראיונות, מיילים, והכי הרבה – הודעות וואטס-אפ. בין כל ההודעות הרגילות, לפעמים קופצת הודעה שגורמת לי לעצור לרגע.
לא בגלל שהיא גרועה – אלא בגלל שהיא אנושית. מפתיעה. מצחיקה. לפעמים קצת תמימה, לפעמים חדה ומדויקת.
אז אספתי כמה הודעות אמיתיות שקיבלתי (בעילום שם כמובן), כדי לשתף אתכם – לא רק בשביל החיוך שהן עשויות להעלות על פניכם, אלא כדי לנסות ולהסיק מה ניתן ללמוד מהן.
"אפשר לשלוח לך קו״ח סתם? אולי תמצאי לי משהו שאני לא יודע בכלל שאני רוצה?"
הרבה מועמדים מרגישים אבודים בתוך כל המשרות, הדרישות הבלתי נגמרות והכותרות. הם מחפשים לא רק עבודה – אלא מישהו שידע לראות אותם. לפעמים, הדרך הכי טובה להוביל מישהו למקום הנכון – היא דווקא כשהוא לא בטוח מה הוא מחפש.
"אני לא מתאים למשרה, אבל אשמח שתעזרי לי להבין למה"
מאחורי השאלה יש סקרנות, רצון ללמוד, ונכונות להשתפר. מועמדים לא תמיד מקבלים פידבק – והם משתוקקים למילה אחת שתחזיר להם את הכיוון או את הביטחון. זו ההזדמנות שלנו להפוך 'לא' לחוויה בונה.
"אפשר המלצה על מה ללבוש לריאיון בזום? ואם כן – צריך לנעול נעליים?"
אם מועמד שואל על נעליים בזום – כנראה שהוא לוקח את הריאיון ברצינות. אבל מאחורי ההומור יש גם חשש. המועמדים רוצים לדעת שהם עושים את הדבר הנכון ולא נופלים על זוטות. זה רמז ללחץ טבעי – וכדאי להקשיב לו.
"מה לדעתך אני מפספס בקורות החיים שלי?"
אין ספק שזה מועמד שלא רק רוצה להיבחן – אלא רוצה ללמוד ולהשתפר... זה המקום המדויק לשיח כנה ולא שיפוטי. יש כאן הזדמנות להחזיר ערך אמיתי למועמד גם אם המשרה לא רלוונטית עבורו.
"אני כבר לא יודע אם אני מתאים למה שאני עושה. זה רעיון גרוע בגילי לחפש משהו אחר?"
דוגמה קלאסית לבלבול מקצועי שמגיע עם הרבה פחד... זו הרי לא רק שאלה של קריירה – זו שאלה של זהות. וזה המקום שבו מגייסת קשובה יכולה לעזור למישהו לבנות מסלול חדש, לא רק למצוא משרה!
"תכלס, איך את בוחרת למי לחזור?"
כן, זה ישיר. וכן, זה שובר לי לפעמים את הלב... כי בשאלה הזו המועמד חושף את מה שרוב המועמדים מרגישים – תחושת חוסר ודאות, אפילו חוסר ערך. זה מחייב אותנו להיות שקופים, הוגנים ובעיקר – אנושיים.
"רגע, את אמיתית?"
שאלת השאלות, שתמיד גורמת לי לחייך :) המועמדים כל כך התרגלו לצ׳אטים אוטומטיים, לינקים קרים ושליחת קורות חיים לחלל האינטרנטי... השאלה הזו מבטאת את הצורך הכי בסיסי של כולנו: להרגיש שמישהו באמת שם. שמאחורי הפנייה – יש אדם.
אז מה זה אומר עלינו?
שאנחנו מחפשים יחס אישי, בעולם מקצועי שמרגיש לעיתים מאוד מנוכר. שהודעות “מוזרות” הן לא מוזרות – הן פשוט אנושיות. ובעיקר שכל הודעה היא הזדמנות אמיתית – לחיבור. מאחורי קובץ קורות החיים – יש אדם. מאחורי הודעת הוואטסאפ – מסתתרת לה תקווה.
אני בוחרת לראות את ההודעות האלה כמתנה, כתזכורת שכל תהליך גיוס מוצלח מתחיל ביכולת להקשיב – גם אם זו הודעת וואטס אפ שמלווה באימוג’י, או בשאלה מביכה או בשורת פתיחה לא שגרתית.
כל מי שעוסק בגיוס – צריך ומוכרח להיות שם גם בשביל האנשים, לא רק בשביל המספרים. וכשמועמד ישאל אותי שוב אם אני אמיתית, אני אחייך ואכתוב לו - "כן!... אז מה אתה באמת מחפש?"
